פורסם באתר וואלה, 10.2.2020
שעת אחר הצהרים מאוחרת. השמש נוטה לשקוע וצללי העץ הירוק נראים מבעד לחלון. דן (שם בדוי) שוקע בתוך הכורסא. הוא נראה מדוכדך, עייף ומהורהר. "חשבתי שטיפול פסיכולוגי הוא מהיר", הוא אומר. "אין לי כל כך סבלנות לתהליך שאנחנו מדברים עליו, פתאום אני קולט שאני אשכרה צריך לעבוד על עצמי, אי אפשר לקחת איזה כדור וזהו?". אז זהו. שלא. לא לכל דבר מתאים כדור. כדורים הם טובים ועוזרים מאוד כשצריך. אך הם לא באים במקום התפתחות נפשית. הם בהחלט עוזרים להתפתחות נפשית אך לא באים במקומם.
שאלתו הכואבת והאופיינית של דן משקפת הלך רוח אינסטנטי שבו אנו מתקשים לדחות את הצורך בסיפוק מיידי ומהיר של צרכינו ומאוויינו. התרגלנו לקצב מהיר של דברים: אוכל מהיר, נסיעה מהירה, כתיבת ווטסאפ מהירה, דייט מהיר, סמס לרב במקום להתעמק, טינדר, מוזיקה קיצבית ומהירה ועוד. הקצב של המאה ה-21 הוא מהיר, שטחי, זורם ומיועד כולו לחסום מהר את הרעב לאוכל, קירבה ואינטימיות, יידע והשכלה (לא צריך באמת להעמיק כי הכל נמצא בויקיפדיה ובגוגל).
הנפש לא מתמלאת
אבל דומה כי לחסימה מהירה זו יש מחיר. הנפש לא מתמלאת. הסקס המהיר והזמין לא מחליף את הצורך האנושי לקירבה ואינטימיות. הנפש זקוקה להבשלה ולתהליך מעמיק יותר שדומה כי איבדנו אותו. אתמול דנה (שם בדוי) הביעה חשש בטיפול כי היא איבדה כל קשר לקשר אמיתי קרוב ואינטימי. חוששת שאיבדה את היכולת לאינטימיות. שכחה מה זה. המפגשים המהירים והמזדמנים עם גברים והסקס בסוף המפגש הראשון או מקסימום השני מביאים לסיום מהיר של הקשר תוך מספר מפגשים היות ושום דבר לא מתפתח. הצרכים רק נחסמים או נסתמים אבל לא מתפתחים.
דנה בת 35 ומשקיפה על חייה ובדאגה: "מה, כך יהיו חיי מעתה והלאה? רק קשרים מהירים, שטחיים ומתחלפים? לא רוצה לחיות כך..".
ט"ו בשבט הוא החג שמזמין אותנו למחשבה ולהתבוננות פנימית. הוא מזמין אותנו להתבונן בתהליכים הפנימיים והאיטיים שמפרנסים את הנפש. טיפול פסיכולוגי דומה להתפתחותו של עץ. עץ מתפתח לאיטו. מהגלעין שבאדמה ועד לנתינת הפירות שלו חולפות שנים. ההתבוננות בצמיחה האיטית של העץ והצפיה הסבלנית לבשלותו עומדת בסתירה לאותה נטיה ההיפראקטיבית של דורנו הדורשת שהכל יהיה אינסטנט. ננסה לדמיין (ואני מאמין שלא ירחק היום ) שבו נוכל לטעת יער שלם, גינה או חורשה ביום אחד? ההיינו רוצים זאת? שוו בנפשכם שהיינו פוסחים על שנות הילדות והילדים הנולדים לנו יהיו תוך מספר שעות בני 25... ההיינו רוצים לוותר על התהליך המופלא של גידול ילדים? של התבוננות בהתפתחות המפעימה שלהם וליווי של הרגעים הכואבים והמאושרים? איזה עולם משעמם יהיה לנו לו הילדים היו נולדים אינסטנס?
ושוו בנפשכם את האובדן שהיה כרוך בשתילת אינסטנס עצים. כמה רוך ואהבה יש בגידול של עץ. הטיפול בו. הדיבור הפנימי אליו. הנוותר על כל זה?
ט"ו בשבט קורא לנו להתבונן בעצמינו להיות סבלניים לעצמינו כמו בגידול של עץ. להכיר בצלקות שלנו בצד הצמרות שהגענו אליהם ולזכור תמיד שאין אנו עץ בודד אלא עץ אחד מתוך קבוצה גדולה של עצים שרוצה מגע וקירבה.
חג אילנות שמח!